מהי תבנית הנפש של לוחמים ומפקדים אשר גדלו במדינה שיש בה חינוך ממלכתי חד מיני-נשי?
חינוך חד מיני הוא חינוך הנמסר מידי מורים ומחנכים שהם רק ממין אחד, לתלמידים משני המינים או מתוך הפרדה גמורה בין שני המינים.
בהיבט הזה, חינוך חרדי שונה ודומה לחינוך החילוני- ממלכתי.
בחינוך העצמאי-חרדי תינוקות של בית רבן מופרדים זה מזה על פי מינם: בנים לחוד ובנות לחוד, ועיקר נטל החינוך מוטל על הגברים. זהו חינוך חד מיני מובהק. בציבור הלאומי דתי הגבולות מטושטשים יותר בגיל הרך ,בנים ובנות ביחד בכיתות הנמוכות, והלימוד נמסר בידי נשים. בכיתות הגבוהות של חטיבת הביניים והישיבות התיכוניות ההפרדה בין המינים הופכת להיות חד משמעית: רק מורים גברים מלמדים את הבנים, מורים ומורות מלמדים את הבנות. בחינוך הממלכתי- חילוני שבה ונוצרת התבנית של חינוך חד מיני:
מכיתה א' ועד ח' יש רוב כמעט מוחלט של מורות , וגם בכיתות הגבוהות יש רוב מוחלט למחנכות, בעוד שהמורים-גברים הנם בעיקר מקצועיים ונודדים בין הכיתות על פי שעות הלימוד בכל מקצוע. מאחר שמסורת זאת קיימת בחינוך הממלכתי חילוני כבר יותר מארבעה עשורים, אפשר להגיד עליו שהוא חד מיני ונשי.
מגמה זאת הולכת ומקצינה בעיקר בלימודי החשבון בגיל הרך וחטיבת הביניים. לא רק שהלימוד נמסר בידי מורות בלבד, אלא שגם ספרי הלימוד נכתבים בידי מחברות בלבד.
נקיטה בשמו של מומחה גבר כמפקח מקצועי על הכריכה היא מס שפתיים ותו לא.
חקירה ודרישה מעמיקה בחומר הלימוד עצמו, ניתוח טקסט והערכת כמות המלל מול התרגילים והסברים על התרגילים מעלה אזכורים מתוך 'גברים ממאדים, נשים מנוגה'. לשני המינים מוחות שונים
ודרכי חשיבה נפרדות, בעיקר בהיבט של כושר מילולי מול תפיסת מרחב-עומק. אין צורך לציין בביבליוגרפיה, כיוון שמדפי הספרים עמוסים בשלל מחקרים הדנים בנושא כבר שנים רבות. כדאי להגיד שדוקטרינה חסרת אבחנה של העצמת נשים בתחום הזה על חשבון טובת הכלל, יש בזה נטילת אחריות וסיכון שרק עיוורים מדעת ומרצון עשויים לקבל על עצמם. מיקומה של ישראל בתחום המתמטיקה ובחינות המיצב הנם קורה שהציבור ומשרד החינוך מסרבים להסירה מבין עיניהם.
לחימה בטבע:
זכרים מתקיפים ונלחמים חזיתית, נקבות תוקפות מן העורף.
יעלים, כלבים או ניבתנים של הקוטב הצפוני ממין זכר פועלים על פי תבניות קבועות:
תחילה הזדקפות למלוא הגובה לשם איסוף תנופה, ואזי נגיחה חזיתית של קרן בקרן אצל היעלים, ניב מול ניב אצל הניבתנים, מלתעות מול מלתעות אצל דובים , כלבים איגואנות וכל השאר.
יוצאי דופן הם הכלבים מגזע 'בובייאר דה פלנדרס'. גזע נדיר זה אשר פותח ותורבת במטרה לשמור על עדרי בקר וכבשים מפני זאבי הצפון מצטיין בטקטיקה המשלבת בין לחימה זכרית ולחימה נקבית. דומה שהזכרים תוקפים חזיתית, אך הרף עין לפני יצירת מגע הם מזנקים באוויר כדרכם של חתולים, מסתובבים על צירם ונופלים על טרפם מן העורף. לשיטה הזאת אין מתחרים,
והגזע היחיד שבאמת מאיים ומפחיד את כלבי הבובייאר הנם כלבי הקרבות מסוג פיט בול, שיש להם אסטרטגיה קבועה משלהם: הם מזנקים אל רגלי הכלבים האחרים במטרה לרסק את העצם ולהפכם למחוסרי כושר ניידות.
ככלל, נקבות בעלי חיים אינן נלחמות בינן ובין עצמן,
והן תוקפות זכרים כשהן מגינות על הצאצאים, ולרוב מן העורף או בקבוצות גדולות על פרטים בודדים. יוצאות דופן הנן כלבות ותרנגולות: האחרונות מקיימות בניהן 'מדרג נקירה' זו בצווארה של זו על פיו לתרנגולת בכירה מותר לנקר בנמוכה ממנה במדרג ההירארכיה, וזאת נקבעת על פי מידת הקרבה ושכיחות המגע בינה ובין התרנגול. 'מדרג הנקירה' הינו תמיד חד סטרי: תרנגולת נמוכת מעמד לא תשיב נקירה לתרנגולת בכירה ממנה. כלבות לעומתן אינן קפואות בהתנהגותן הלוחמנית: נקבה עשויה לתקוף נקבה אחרת או זכר קטן מימדים באופן חזיתי, אך מול זכר מגודל בעל יתרון משקל וכוח היא נשמטת לצדדים, מסתובבת על צירה ונושכת בצווארו מן העורף.
הטבע מפריד בין התנהגות בעלי חיים ובני אדם באופן ברור למדי: נקבות תוקפות זכרים, זכרים אינם תוקפים נקבות.
הם תמיד יעדיפו לתקוף את הצאצאים שאינם שלהם ולחסלם כדי לחדש את הייחום של הנקבות.
חינוך חד מיני-נשי ולחימה צבאית בישראל:
מאז הקמתה של יחידה 101 על ידי אריק שרון בשנות החמישים מסתמן שינוי ברור בהתפתחות תורת הלחימה של צה"ל. את המפגש החזיתי של הסתערות ישירה על האויב בסגנון של קרב הקסטל וקרבות מלחמת העצמאות או היתקלויות במחבלים על גבול הצפון בשנות השבעים והשמונים תופסת התקיפה בעורף האויב והסתמכות על גורם ההפתעה. תקיפה בעורף האויב הפכה למכשיר כמעט בלעדי במלחמות ישראל. אפשר שנקודת המפנה מלחימה אזוטרית לאסטרטגיה פיקודית היא בחציית התעלה על ידי אריק שרון ואיגוף- כיתור הארמיה השלישית בסיני. הצלחתן של מתקפות אלה מול כישלונו של ניסיון הכיבוש של החרמון בפעם הראשונה ומחיקתו של גדוד 13 מחטיבת גולני בניסיון שכשל, הביאו להפיכת התקיפה מן העורף לאסטרטגיה צבאית עיקרית, ריבוי ועלייה ביוקרתן של סיירות קטנות בעלות כושר הפתעה ופעולה מאחורי קווי האויב. יש בכך היגיון נקבי מובהק של הימנעות מתקיפה חזיתית על כוחות עדיפים בגודל ועוצמת אש. יש בכך היגיון של הרחקת הקרב
מגבולות המדינה בשל סמיכותם לעורף האזרחי. אך אפשר שיש בכך גם קיבעון
של חשיבה המתעצבת בשנות החינוך המוקדמות של צעירים שהפכו לחיילים ומפקדים.
כישלונו המהדהד של קיבעון זה הובהר בימי הפיגועים שלאחר רצח יצחק רבין ז"ל והסכם אוסלו.
הצבא נמנע מלפרוס כוחות צפופים מול חדירת מפגעים על כל גבולה המזרחי של ישראל, וחשף את הציבור לכמות עצומה של פיגועים. מסתבר שמי שהתמחה בתקיפה מן העורף הופך לכמעט חסר ישע מול חדירת מחבלים, מבריחי סמים, זונות ופליטים. שאלת מסוגלותו להגן על גבולות המדינה מפני חדירה של קבוצות קטנות הופכת להיות קריטית. מבצע 'ענבי זעם' הביא את אמנות התקיפה מן העורף לידי שיכלול מדעי: איתור המחבלים בביתם על ידי איסוף מודיעין איכותי, לחימה מבית לבית בעזרת מעבר דרך הקירות תוך הימנעות מרבית מחשיפה לאש ברחוב ובחלל פתוח. הטקטיקה הצבאית-נקודתית הוכתרה בהצלחה
והפיגועים הודברו, אך האסטרטגיה נכשלה לחלוטין: העברת הלחימה אל ביתו של האויב תוך פגיעה באזרחים, נשים וילדים הפכה את הפלסטינים לאויב רודף נקמה, מושעה אך תוסס תמיד וממתין לשעת כושר.
לסטייה מחוקי הכבוד בלחימה מודרנית יש אפקט מתמשך של שנאה חסרת פשרות של הקורבן בעיני עצמו אשר הותקף והובס בביתו ובקרב משפחתו, ולא בשדה הקרב.
מבצע עופרת יצוקה ומלחמת לבנון 2 הפכו את קיבעון התקיפה מן העורף ומן האוויר למכשלה מתמשכת של העצמת נחישותו של האויב להמשיך ולנקום את מות אזרחיו, ואת צה"ל לצבא הנאבק על שמו הטוב בגבול הדק שבין לחימה ופשעי מלחמה מחד, מול הססנות מבצעית והעדר כושר הסתערות נחושה של דבקות במטרה. צה"ל של היום הוא צבא הנאבק לחדש את עצמו בהיבט של קרב בשטחים פתוחים מול מנטליות של תפיסת מחסה במבנים וחיסול מרחוק באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לכך יש מחיר כבד של ויכוח ציבורי פנימי על ערכה של ההצלחה הצבאית מול הכישלון המדיני. פעולת השייטת על המשט מתורכיה מסכמת את הנושא וממצה אותו: זניחת נוהל קרב ברור ומתורגל של 'צוות השתלטות בים', נוהל קרב שכל צוות ספינת מלחמה בכל ימיה שבעולם מתורגל בו ומתאמן בו שוב ושוב, והוא מתבסס על שימוש במסה קריטית של העלאת כוחות על הסיפון, תוך בלימה ועצירת התנועה על ידי ספינות גדולות בזמן ההשתלטות על ספינה עוינת, נזנח והופקר לטובת תקיפה אזוטרית , הנעה בקיצוניות משימוש בנשקי צעצוע לנשק חם והרג אזרחים חמושים בנשק קר. לכך יש תוצאות מדיניות של חוסר שליטה והיכנעות לתכתיבים מבחוץ. על כך נאמר, הניתוח הצליח, אך החולה מת.
על הקשר בין המשט לעזה, מלחמת לבנון 2 ומבצע 'עופרת יצוקה' ובין מסורת של חינוך הנמסר בידי נשים בלבד, חינוך חד מיני נשי מובהק, יחשוב עתה כל קורא לעצמו.
